יב אִם־תַּמְתִּ֣יק בְּפִ֣יו רָעָ֑ה יַ֝כְחִידֶ֗נָּה תַּ֣חַת לְשֹׁנֽוֹ׃ יג יַחְמֹ֣ל עָ֭לֶיהָ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑נָּה וְ֝יִמְנָעֶ֗נָּה בְּת֣וֹךְ חִכּֽוֹ׃ יד לַ֭חְמוֹ בְּמֵעָ֣יו נֶהְפָּ֑ךְ מְרוֹרַ֖ת פְּתָנִ֣ים בְּקִרְבּֽוֹ׃ טו חַ֣יִל בָּ֭לַע וַיְקִאֶ֑נּוּ מִ֝בִּטְנ֗וֹ יֹֽרִשֶׁ֥נּוּ אֵֽל׃ טז רֹאשׁ־פְּתָנִ֥ים יִינָ֑ק תַּֽ֝הַרְגֵ֗הוּ לְשׁ֣וֹן אֶפְעֶֽה׃
֍ ֍ ֍
(יב) ובעוד הרשע בעצם בריאותו וחוזק גופו, עד אשר אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה, יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשֹׁנוֹ, כלומר, אפילו אם יאכל מאכל רע ומסוכן, יתמתק בפיו ותוכחד רעתו, מרוב בריאותו.
(יג) ואפילו שירגיש בעת אכילתו שזהו מאכל רע, לא ימנע מלאוכלו, אלא יַחְמֹל עָלֶיהָ [-על אכילתו], וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ, אלא ימשיך לאוכלו ויסמוך על חוזק גופו ובריאותו, שלא יוזק מהמאכל הרע.
(יד) ובאותו זמן ממש, שגופו חזק ובריאותו איתנה, יתהפך מצבו לגמרי, לקצה השני, ויחלש גופו כל כך עד אשר אפילו לַחְמוֹ, שהוא מאכל בריא וטוב, בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ להיות כמְרוֹרַת פְּתָנִים [-ארס נחש] בְּקִרְבּוֹ.
(טו) ותהיה חולשתו גדולה כל כך עד שחַיִל בָּלַע – אפילו דבר חזק ובריא שכבר אכלו ובלעו, וַיְקִאֶנּוּ מתוך מעיו, מִבִּטְנוֹ יֹרִשֶׁנּוּ אֵל – וכאילו האל בהשגחתו הפרטית יוציא את המאכל מבטנו.
(טז) רֹאשׁ פְּתָנִים יִינָק – נחלה כל גופו כאילו ינק ארס של נחש פתן, תַּהַרְגֵהוּ לְשׁוֹן נחש אֶפְעֶה, וכך ימות מיתה משונה ופתאומית.
