כו כִּֽי־עָמַ֨ד מֶלֶךְ־בָּבֶ֜ל אֶל־אֵ֣ם הַדֶּ֗רֶךְ בְּרֹ֛אשׁ שְׁנֵ֥י הַדְּרָכִ֖ים לִקְסָם־קָ֑סֶם קִלְקַ֤ל בַּֽחִצִּים֙ שָׁאַ֣ל בַּתְּרָפִ֔ים רָאָ֖ה בַּכָּבֵֽד׃ כז בִּֽימִינ֞וֹ הָיָ֣ה ׀ הַקֶּ֣סֶם יְרֽוּשָׁלִַ֗ם לָשׂ֤וּם כָּרִים֙ לִפְתֹּ֤חַ פֶּה֙ בְּרֶ֔צַח לְהָרִ֥ים ק֖וֹל בִּתְרוּעָ֑ה לָשׂ֤וּם כָּרִים֙ עַל־שְׁעָרִ֔ים לִשְׁפֹּ֥ךְ סֹֽלְלָ֖ה לִבְנ֥וֹת דָּיֵֽק׃ כח וְהָיָ֨ה לָהֶ֤ם כִּקְסָם־שָׁוְא֙ בְּעֵ֣ינֵיהֶ֔ם שְׁבֻעֵ֥י שְׁבֻע֖וֹת לָהֶ֑ם וְהֽוּא־מַזְכִּ֥יר עָו֖͏ֹן לְהִתָּפֵֽשׂ׃
֍ ֍ ֍
(כו) ועתה אומר לו למה ירמזו ציורים אלו, כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים המוליכות לרבת בני עמון ולירושלים, לִקְסָם קָסֶם שיורה לו להיכן לפנות, ולצורך קסם זה קִלְקַל בַּחִצִּים – השליך חצים בקלות, לראות לאיזה צד יפלו, שָׁאַל בַּתְּרָפִים, רָאָה בַּכָּבֵד של בהמות שנשחטו, והיו אלו מיני קסמים הידועים אצלם.
(כז) ובכל פעם בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם – נפל הקסם על ירושלים, לומר לו שיפנה עליה, ובא הקסם על שבעה דברים, א. לבוא אל יְרוּשָׁלִַם, ולא לרבת בני עמון, ב. לָשׂוּם כָּרִים – להניח אילי ברזל המנגחים ומפילים את החומה, ג. שלא לקרוא אל העיר לשלום כלל, אלא מיד לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, ד. לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה, כסימן לנצחון, ה. לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים – להביא את אילי הברזל אל הצד של שערי העיר, ולשוברם, ו. לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה מחוך לעיר, ועליה עמדו חייליו וירו חיצים אל העיר, ז. לִבְנוֹת דָּיֵק – כמין חומה קטנה סביב חומת העיר, למנוע מיושבי העיר להמלט.
(כח) וְהָיָה לָהֶם קסם זה של נבוכדנצר כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם של אנשי ירושלים, שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם – אף על פי שכל אחד מהקסמים הללו עלה בידו שבע פעמים, וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ, כלומר, לפי האמת מה שהיו הקסמים מכוונים למספרים אלו היה בכך מזכרת עוון לישראל, שביטלו את השבת ואת השמיטה, שהם במספרי השביעיות של הימים והשנים, ומחמת כן נגזרה עליהם גלות של שבעים שנה.
