כב הַלְאֵ֥ל יְלַמֶּד־דָּ֑עַת וְ֝ה֗וּא רָמִ֥ים יִשְׁפּֽוֹט׃ כג זֶ֗ה יָ֭מוּת בְּעֶ֣צֶם תֻּמּ֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ שַׁלְאֲנַ֥ן וְשָׁלֵֽיו׃ כד עֲ֭טִינָיו מָֽלְא֣וּ חָלָ֑ב וּמֹ֖חַ עַצְמוֹתָ֣יו יְשֻׁקֶּֽה׃ כה וְזֶ֗ה יָ֭מוּת בְּנֶ֣פֶשׁ מָרָ֑ה וְלֹֽא־אָ֝כַ֗ל בַּטּוֹבָֽה׃ כו יַ֭חַד עַל־עָפָ֣ר יִשְׁכָּ֑בוּ וְ֝רִמָּ֗ה תְּכַסֶּ֥ה עֲלֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(כב) הַלְאֵל יְלַמֶּד דָּעַת – והרי ודאי אין צריך ללמד את ה' דעת כיצד להעניש את הרשעים, ואם כן אשאל, וְהוּא רָמִים יִשְׁפּוֹט – כיצד הוא ישפוט ממרום את הרשעים והצדיקים באופן כזה, (כג) אשר זֶה הרשע יָמוּת בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ – באמצע שלמותו הגשמית, ללא מחלה או פגע רע, כֻּלּוֹ שַׁלְאֲנַן – שאנן ורגוע מטירדה חיצונית, וְשָׁלֵיו מכל טירדה פנימית.
(כד) ומרוב שפע שיש לו בעולם הזה נראה הוא כמי שעֲטִינָיו מָלְאוּ חָלָב מרוב טובה ותענוגות, וּמֹחַ עַצְמוֹתָיו יְשֻׁקֶּה – עצמותו מדושנות ומלאות מח, כאילו משקים אותם תמיד.
(כה) וְזֶה, הצדיק, יָמוּת בְּנֶפֶשׁ מָרָה, מתוך חולי ויסורים, וְלֹא אָכַל בַּטּוֹבָה כל ימיו, אלא היו כל ימיו דלים ורעים.
(כו) ולאחר מיתתם אין הבדל ניכר ביניהם, אלא יַחַד עַל עָפָר יִשְׁכָּבוּ, וְרִמָּה תְּכַסֶּה עֲלֵיהֶם, ואם כן אין זה משפט צדק הראוי לה', שיהיה כצדיק כרשע, אלא ודאי בא הכל מכח גזירת מערכת הכוכבים, שלא על פי מעשיהם של בני האדם.
