י וַיְדַבְּר֣וּ אִתּ֗וֹ הַיְלָדִים֙ אֲשֶׁ֨ר גָּֽדְל֣וּ אִתּוֹ֮ לֵאמֹר֒ כֹּֽה־תֹאמַ֡ר לָעָם֩ אֲשֶׁר־דִּבְּר֨וּ אֵלֶ֜יךָ לֵאמֹ֗ר אָבִ֨יךָ֙ הִכְבִּ֣יד אֶת־עֻלֵּ֔נוּ וְאַתָּ֖ה הָקֵ֣ל מֵֽעָלֵ֑ינוּ כֹּ֚ה תֹּאמַ֣ר אֲלֵהֶ֔ם קָֽטָנִּ֥י עָבָ֖ה מִמָּתְנֵ֥י אָבִֽי׃ יא וְעַתָּ֗ה אָבִי֙ הֶעְמִ֤יס עֲלֵיכֶם֙ עֹ֣ל כָּבֵ֔ד וַֽאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עַֽל־עֻלְּכֶ֑ם אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַֽאֲנִ֖י בָּֽעַקְרַבִּֽים׃ יב וַיָּבֹ֨א יָֽרָבְעָ֧ם וְכָל־הָעָ֛ם אֶל־רְחַבְעָ֖ם בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִשִׁ֑י כַּֽאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר הַמֶּ֨לֶךְ֙ לֵאמֹ֔ר שׁ֥וּבוּ אֵלַ֖י בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִשִֽׁי׃ יג וַיַּֽעֲנֵ֥ם הַמֶּ֖לֶךְ קָשָׁ֑ה וַֽיַּעֲזֹב֙ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֔ם אֵ֖ת עֲצַ֥ת הַזְּקֵנִֽים׃ יד וַיְדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֗ם כַּֽעֲצַ֤ת הַיְלָדִים֙ לֵאמֹ֔ר אַכְבִּיד֙ אֶֽת־עֻלְּכֶ֔ם וַֽאֲנִ֖י אֹסִ֣יף עָלָ֑יו אָבִ֗י יִסַּ֤ר אֶתְכֶם֙ בַּשּׁוֹטִ֔ים וַֽאֲנִ֖י בָּֽעַקְרַבִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(י) וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ, ולא היו יועצים חכמים, ולכן דיברו דברי שטות, לֵאמֹר, כֹּה תֹאמַר לָעָם אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר, אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ, כֹּה תֹּאמַר אֲלֵהֶם, קָטָנִּי עָבָה – אצבעי הקטנה חשובה ביותר, כיון שאיני בא מכח עצמי, אלא כוחי בא מִמָּתְנֵי אָבִי – ממלכות שלמה אבי, ואם שלמה שהיה ראשון להנהגה זו יכל למלוך עליכם מלכות בלתי מוגבלת, כל שכן אני, שירשתי מאבי את המלוכה הבלתי מוגבלת ואני בא מכוחו, שאוכל למלוך עליכם כך.
(יא) וְעַתָּה, אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד, למרות שהיה הוא הראשון להנהגה זו, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, כי להוסיף על העול הקיים קל יותר מלהיות הראשון שמעמיס עול חדש. אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי שכוחי עדיף כיון שאני בא מכוחו, בָּעַקְרַבִּים.
(יב) וַיָּבֹא יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי, ובבואם עתה לא היתה סיבה לרחבעם לכעוס עליהם, שהרי באו בציוויו, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי.
(יג) וַיַּעֲנֵם הַמֶּלֶךְ קָשָׁה, והנה בענין תכלית העצה, היתה עצת הזקנים ועצת הילדים שוה, שיגיע למלכות בלתי מוגבלת, אבל מחלוקתם היתה בדרך הראויה לומר זאת לעם, וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֵת עֲצַת הַזְּקֵנִים, כי הם יעצו לו לדבר עם העם דברים רכים, והוא דיבר אליהם דברים קשים. אמנם עדיין היתה לו תקוה אם היה מקבל קצת מטענות העם, ומקל מעליהם את העול, אך הוא לא נהג כן.
(יד) וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם רחבעם כַּעֲצַת הַיְלָדִים, שלא לקבל את תביעתם כלל, אפילו לא לזמן קצר, לֵאמֹר, אַכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עָלָיו אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי בָּעַקְרַבִּים.
