טו וְלֹֽא־שָׁמַ֥ע הַמֶּ֖לֶךְ אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־הָיְתָ֤ה נְסִבָּה֙ מֵעִ֣ם הָֽאֱלֹהִ֔ים לְמַעַן֩ הָקִ֨ים יְהוָ֜ה אֶת־דְּבָר֗וֹ אֲשֶׁ֤ר דִּבֶּר֙ בְּיַד֙ אֲחִיָּ֣הוּ הַשִּֽׁלוֹנִ֔י אֶל־יָֽרָבְעָ֖ם בֶּן־נְבָֽט׃ טז וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל כִּ֠י לֹֽא־שָׁמַ֣ע הַמֶּלֶךְ֮ לָהֶם֒ וַיָּשִׁ֣יבוּ הָעָ֣ם אֶת־הַמֶּ֣לֶךְ ׀ לֵאמֹ֡ר מַה־לָּנוּ֩ חֵ֨לֶק בְּדָוִ֜יד וְלֹֽא־נַחֲלָ֣ה בְּבֶן־יִשַׁ֗י אִ֤ישׁ לְאֹֽהָלֶ֨יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַתָּ֕ה רְאֵ֥ה בֵֽיתְךָ֖ דָּוִ֑יד וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל לְאֹֽהָלָֽיו׃ יז וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּֽשְׁבִ֖ים בְּעָרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וַיִּמְלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶ֖ם רְחַבְעָֽם׃ יח וַיִּשְׁלַ֞ח הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הֲדֹרָם֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הַמַּ֔ס וַיִּרְגְּמוּ־ב֧וֹ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶ֖בֶן וַיָּמֹ֑ת וְהַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם הִתְאַמֵּץ֙ לַֽעֲל֣וֹת בַּמֶּרְכָּבָ֔ה לָנ֖וּס יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ יט וַיִּפְשְׁע֤וּ יִשְׂרָאֵל֙ בְּבֵ֣ית דָּוִ֔יד עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
֍ ֍ ֍
(טו) ואף על פי שהוסיפו העם להתווכח עמו ולהראות לו שלא יוכל למלוך עליהם ביד חזקה ובעל כרחם, ובדרך הטבע היה לו לשמוע אליהם ולקבל את דבריהם, וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם, כִּי הָיְתָה נְסִבָּה [-סיבה] מֵעִם הָאֱלֹהִים, לְמַעַן הָקִים יְהֹוָה אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֲחִיָּהוּ הַשִּׁלוֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, שתיקרע מלכות בית דוד מצאצאיו, וימלוך ירבעם על חלק משבטי ישראל, ואף על פי שנבואה לרעה יכולה להשתנות לטובה, אבל כאן היתה הנבואה נחשבת כנבואה לטובה לירבעם בן נבט, ונבואה לטובה אינה משתנה לעולם.
(טז) וְכָל יִשְׂרָאֵל ראו כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ לָהֶם [כי אם היה המלך נוהג כעצת הזקנים, אמנם המשכילים שבעם היו מבינים שכוונתו לפייסם לזמן קצר ואחר כך למלוך עליהם מלכות בלתי מוגבלת, אך רוב העם היו מתפתים להאמין לו, אך עתה שלא נהג כן, ראו 'כל ישראל' שאין המלך שומע לבקשתם], וַיָּשִׁיבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִיד, והרי אינו מהשבט שלנו, אלא משבט יהודה, וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי – אין המלכות ירושה לו מדורי דורות, אלא דוד הוא שהתחיל למלוך, ואין אנו חייבים לקבל את מלכות בן בנו לעולם, אלא אִישׁ לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה, רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִיד, כי כאשר ישובו איש לאהלו לא יתקיים בית המלכות של דוד, וַיֵּלֶךְ כָּל יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו.
(יז) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה, והם שבט יהודה ושבט בנימין, וחלק משאר השבטים שהיו יושבים במקומות אלו, וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם. ואמנם שאר ישראל עדיין לא פשעו ברחבעם להמליך עליהם מלך אחר, ועדיין היתה תקוה למלכותו של רחבעם.
(יח) אמנם רחבעם לא הניח לשאר השבטים, אלא וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הֲדֹרָם, אֲשֶׁר היה ממונה עַל הַמַּס עוד מימות שלמה אביו, ומחמת כן שנאו אותו כל ישראל, כי רצה להראות להם שימלוך עליהם ביד חזקה, ויגבה מהם את המיסים בעל כרחם, וַיִּרְגְּמוּ בוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶבֶן, וַיָּמֹת. וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ [-התחזק] לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה, לָנוּס יְרוּשָׁלִָם.
(יט) וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִיד עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כי אף שבתחילה רק מיאנו במלכות רחבעם, עתה כבר מרדו בו לגמרי, והמליכו עליהם את ירבעם בן נבט.
