פרק טו א מַֽעֲנֶה־רַּ֭ךְ יָשִׁ֣יב חֵמָ֑ה וּדְבַר־עֶ֗֝צֶב יַֽעֲלֶה־אָֽף׃ ב לְשׁ֣וֹן חֲ֭כָמִים תֵּיטִ֣יב דָּ֑עַת וּפִ֥י כְ֝סִילִ֗ים יַבִּ֥יעַ אִוֶּֽלֶת׃
֍ ֍ ֍
פרק טו (א) מַעֲנֶה רַּךְ שמשיב האדם לחבירו, יָשִׁיב חֵמָה – ישקיט ויניח אפילו את הכעס הפנימי שיש לחבירו עליו [הגם שהכעס הפנימי הוא יותר חזק מהכעס הניכר כלפי חוץ], ותשוב אהבתו אליו, וּדְבַר עֶצֶב – אם ישיב לחבירו דבר שיגרום לו עצבות, לא רק שלא ישיב את חמתו הפנימית של חבירו, אלא יַעֲלֶה אָף – יגביר את הכעס החיצוני, הניכר במעשה, כי יגרום לו לנקום בו תיכף בעשיית מעשה.
(ב) אף על פי שחוקי החכמה מקובלים מאת ה', ואינם מושגים במופתי השכל או בהשגות החושים, מכל מקום לְשׁוֹן חֲכָמִים – כאשר החכמים יעלו את דברי החכמה על לשונם, ויתבוננו בדברים לעומקם, תֵּיטִיב דָּעַת – ישובו הדברים להיות אצלם במדרגת ה'דעת', כאילו יודעים אותם מכח הבנת השכל והידיעה האמיתית. וּפִי כְסִילִים יַבִּיעַ אִוֶּלֶת – אבל הכסיל, שקיבל את חוקי החכמה אך הוא מתנגד אליהם במעשיו כיון שרצונו ללכת אחרי תאוות ליבו, הוא לא יעלה את דברי החכמה הידועים לו לדרגה של דעת, אלא להיפך, פיו יוציא את הדברים בדרך מסופקת, כדרך האויל המסתפק בכל דבר [אך בשונה מהאויל, שהוא באמת מסתפק בדברים, הרי הכסיל יודע את האמת, ורק בפיו אומר הוא דברי איולת כאילו הוא מסתפק בחוקי החכמה, כדי להתיר לעצמו ללכת אחרי תאוותיו].
