כ בֵּ֣ן חָ֭כָם יְשַׂמַּח־אָ֑ב וּכְסִ֥יל אָ֝דָ֗ם בּוֹזֶ֥ה אִמּֽוֹ׃ כא אִ֭וֶּלֶת שִׂמְחָ֣ה לַֽחֲסַר־לֵ֑ב וְאִ֥ישׁ תְּ֝בוּנָ֗ה יְיַשֶּׁר־לָֽכֶת׃
֍ ֍ ֍
(כ) בֵּן חָכָם, לאחר שיגדל וילך בדרכי החכמה, יְשַׂמַּח אָב – יעשה מעשים לתועלת אביו ולשמחו, כי גם זה מחוקי החכמה לשמח את הוריו [ומה שנאמר לעיל (פרק י' פסוק א') "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב" היינו שבעצם הדבר שהוא חכם ישמח את אביו]. וּכְסִיל אָדָם – וכאשר הכסיל יגדל ויהיה לאדם העומד ברשות עצמו, וימשך אחר תאוותיו, בּוֹזֶה אִמּוֹ – יבזה את אמו כאשר תוכיח אותו על מעשיו הרעים.
(כא) אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב – מי שהוא חסר לב, שאין בלבו את הכח למשול על כוחות הנפש והגוף שלא ללכת בדרך רעה, ישמח כאשר ימצא את דרך האיולת, להטיל ספיקות בחוקי החכמה, כי על ידי זה יתיר לעצמו ללכת אחרי שרירות ליבו ותאוותיו. וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת – והאיש הנבון [שהוא ההיפך מחסר הלב, כיון שלחסר הלב אין כח פנימי שינהיג אותו, ואילו החכמה שבלב הנבון היא המנהיגה אותו], יודע מכח תבונתו מה היא הדרך הישרה, ולא יצטרך סימנים חיצוניים מכח החכמה שילמדו אותו מה היא הדרך הישרה, כי מכח בינתו יֵדַע מה היא הדרך הישרה, ולא יטעה.
