ה בְּע֣וֹד שַׁ֭דַּי עִמָּדִ֑י סְבִ֖יבוֹתַ֣י נְעָרָֽי׃ ו בִּרְחֹ֣ץ הֲלִיכַ֣י בְּחֵמָ֑ה וְצ֥וּר יָצ֥וּק עִ֝מָּדִ֗י פַּלְגֵי־שָֽׁמֶן׃ ז בְּצֵ֣אתִי שַׁ֣עַר עֲלֵי־קָ֑רֶת בָּֽ֝רְח֗וֹב אָכִ֥ין מֽוֹשָׁבִֽי׃ ח רָא֣וּנִי נְעָרִ֣ים וְנֶחְבָּ֑אוּ וִֽ֝ישִׁישִׁ֗ים קָ֣מוּ עָמָֽדוּ׃ ט שָׂ֭רִים עָֽצְר֣וּ בְמִלִּ֑ים וְ֝כַ֗ף יָשִׂ֥ימוּ לְפִיהֶֽם׃ י קוֹל־נְגִידִ֥ים נֶחְבָּ֑אוּ וּ֝לְשׁוֹנָ֗ם לְחִכָּ֥ם דָּבֵֽקָה׃
֍ ֍ ֍
(ה) בְּעוֹד שַׁדַּי עִמָּדִי, סְבִיבוֹתַי היו נְעָרָי – בָּנַי.
(ו) והייתי מופלג בעשירות, בִּרְחֹץ הֲלִיכַי בְּחֵמָה – כאילו הדרך שאני עתיד ללכת בה נרחצה בחמאה, כדי שאוכל ללכת בה ללא טורח ומכשול, וְצוּר יָצוּק עִמָּדִי – וגם אם היה לי סלע קשה שאינו ראוי לשום הצלחה, הרי אני הוצאתי ממנו פַּלְגֵי שָׁמֶן, כי התעשר בהפלגה רבה, גם מדברים שאין דרך להרויח בהם.
(ז) וכבודי היה גדול, בְּצֵאתִי שַׁעַר עֲלֵי קָרֶת – כשהייתי יוצא מביתי אל השער, מקום ישיבת השופטים, למרומי ה'קרת', שהוא מושב ראש השופטים מעל לכל העם, בָּרְחוֹב אָכִין את מוֹשָׁבִי, בין האנשים.
(ח) רָאוּנִי נְעָרִים ברחוב, וְנֶחְבָּאוּ מיראת כבודי, וִישִׁישִׁים, שהדרך היא לעמוד לכבודם, הם קָמוּ לכבודי, עָמָדוּ – ונשארו עומדים.
(ט) שָׂרִים, שדרכם לצוות ולפקוד על אחרים, בראותם אותי עָצְרוּ בְמִלִּים, וְכַף ידם יָשִׂימוּ לְפִיהֶם, כי אני הייתי הפוקד והמצווה במקומם.
(י) קוֹל נְגִידִים – מושלים עשירים, שדרכם להתפאר בעשירותם ובמעלתם, נֶחְבָּאוּ מפני, וּלְשׁוֹנָם לְחִכָּם דָּבֵקָה.
