חמישי
כ' אייר התשפ"ו
חמישי
כ' אייר התשפ"ו

חיפוש בארכיון

שיעור 211. ספר שמואל ב, פרק יד, ה-ז

(ה) וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר אֲבָ֛ל אִשָּֽׁה־אַלְמָנָ֥ה אָ֖נִי וַיָּ֥מָת אִישִֽׁי׃ (ו) וּלְשִׁפְחָֽתְךָ֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים וַיִּנָּצ֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ בַּשָּׂדֶ֔ה וְאֵ֥ין מַצִּ֖יל בֵּֽינֵיהֶ֑ם וַיַּכּ֧וֹ הָֽאֶחָ֛ד אֶת־הָֽאֶחָ֖ד וַיָּ֥מֶת אֹתֽוֹ׃ (ז) וְהִנֵּה֩ קָ֨מָה כָֽל־הַמִּשְׁפָּחָ֜ה עַל־שִׁפְחָתֶ֗ךָ וַיֹּֽאמְרוּ֙ תְּנִ֣י ׀ אֶת־מַכֵּ֣ה אָחִ֗יו וּנְמִתֵ֨הוּ֙ בְּנֶ֤פֶשׁ אָחִיו֙ אֲשֶׁ֣ר הָרָ֔ג וְנַשְׁמִ֖ידָה גַּ֣ם אֶת־הַיּוֹרֵ֑שׁ וְכִבּ֗וּ אֶת־גַּֽחַלְתִּי֙ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁאָ֔רָה לְבִלְתִּ֧י שִׂים־לְאִישִׁ֛י שֵׁ֥ם וּשְׁאֵרִ֖ית עַל־פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃

 

֍           ֍            ֍

 

(ה) וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ, לאותה אשה שעשתה עצמה כמתאבלת, מַה לָּךְ – על מה תבקשי, ומדוע באת בעצמך, ולא שלחת את בעלך, את בנך או אחד מקרובייך, כי אין דרך נשים לבא לפני המלך למשפט. וַתֹּאמֶר לו האשה, אֲבָל – באמת אין מי שיבא במקומי, לא בעלי, ולא בניי, ולא קרובי משפחתי, וביארה את דבריה, כי אִשָּׁה אַלְמָנָה אָנִי מבעלי הראשון, וַיָּמָת אִישִׁי – ומת גם בעלי השני, באופן שאין לי תקוה להנשא שוב [כדין אשה שמתו שני בעליה באופנים מסוימים, שאינה נישאת שוב], ולכן אין בעל שיבא במקומי.

(ו) וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים, וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה, באופן שלא היו עדים על המעשה, ואף לא התראה, וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם – לא היה מי שיפשר ביניהם, וישכך את כעסם, ונמצא שהיה זה קרוב לשוגג, וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת הָאֶחָד – היכו זה את זה, עד מתוך כך האחד היכה את חבירו ביותר וַיָּמֶת אֹתוֹ, וכיון שהיה זה מתוך קטטה אין זו רציחה ממש, כיון שגם השני הכהו והרי הוא כעין רודף. ואותו בן שהכה את אחיו והמיתו, ברח והתחבא במקום סתר [וגם בנמשל היו פרטים אלו, כי אבשלום הרג את אמנון ללא עדים והתראה, ולא היה מציל ביניהם, כי אם היה דוד מעניש את אמנון על כך שעינה את תמר, לא היה אבשלום נוקם בו, וגם אמנון נחשב כמי שהיכה אותו, בכך שעינה ובייש את תמר אחותו].

(ז) וְהִנֵּה קָמָה כָל הַמִּשְׁפָּחָה עַל שִׁפְחָתֶךָ, וַיֹּאמְרוּ, תְּנִי אֶת מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג, ודבר זה הוא עוול גדול, כי גם אם התירה התורה לגואל הדם להרוג את הרוצח, מכל מקום אי אפשר לחייב את אימו לגלות היכן הוא מתחבא ולהסגירו לידם, וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת הַיּוֹרֵשׁ – ואומרים הם בפירוש שכוונתם היא להורגו כיון שהוא היורש האחרון שנשאר, ולאחר שימות יירשו הם את נכסיי, וגם דבר זה הוא חמס ועושק, מאחר ולפי הדין אינו חייב מיתה, ובמעשים אלו שהם רוצים לעשות, וְכִבּוּ אֶת גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה – לאחר שמתו בעליה, ומת בנה האחד, ונשאר לה לאור רק גחלת אחת של בנה החי, רוצים הם להרוג גם אותו, לְבִלְתִּי שִׂים לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, שעל ידי הריגת הבן האחרון ימחה שמו של בעלי לגמרי, ויטלו זרים את נכסיו. ונמצא שביקשה האשה מהמלך שני דברים, א. שלא ימיתו הקרובים את בנה גם אם ישיגוהו. ב. שלא יכריחו אותה לגלות היכן מתחבא בנה.

https://2halachot.org/halacha/שיעור-65-ספר-מלכים-א-פרק-י-יא-יז-2