ח הֲתֵֽיטְבִי֙ מִנֹּ֣א אָמ֔וֹן הַיֹּֽשְׁבָה֙ בַּיְאֹרִ֔ים מַ֖יִם סָבִ֣יב לָ֑הּ אֲשֶׁר־חֵ֣יל יָ֔ם מִיָּ֖ם חֽוֹמָתָֽהּ׃ ט כּ֥וּשׁ עָצְמָ֛ה וּמִצְרַ֖יִם וְאֵ֣ין קֵ֑צֶה פּ֣וּט וְלוּבִ֔ים הָי֖וּ בְּעֶזְרָתֵֽךְ׃ י גַּם־הִ֗יא לַגֹּלָה֙ הָֽלְכָ֣ה בַשֶּׁ֔בִי גַּ֧ם עֹֽלָלֶ֛יהָ יְרֻטְּשׁ֖וּ בְּרֹ֣אשׁ כָּל־חוּצ֑וֹת וְעַל־נִכְבַּדֶּ֨יהָ֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל וְכָל־גְּדוֹלֶ֖יהָ רֻתְּק֥וּ בַזִּקִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(ח) ומשיב ואומר לנינוה, אכן אוכל לנחם אותך ולמצוא עוד מי שסבל כמותך, הֲתֵיטְבִי – האם את טובה יותר מִנֹּא אָמוֹן, שהיא עיר גדולה שהיתה בארץ מצרים, שגם היא היתה חשובה ונכבדת כמותך, וכמו שאת יושבת על שפת החידקל, כך היא היתה מוקפת מים, הַיֹּשְׁבָה בַּיְאֹרִים, מַיִם סָבִיב לָהּ, אֲשֶׁר חֵיל יָם – הים היה לה כחומה קטנה, מִיָּם חוֹמָתָהּ – וכן היה לה הים לחומה גדולה, והיינו שהים היה לה גם כחומה קטנה וגם כחומה גדולה.
(ט) ולעיר נא אמון היו גם אנשי חיל יותר מנינוה, כי ארץ כּוּשׁ היתה עָצְמָה – עוצם וכח לעיר נא אמון, וּמִצְרַיִם וְאֵין קֵצֶה – ואין קצה ומספר לאנשי מצרים שישבו בעיר עצמה, פּוּט וְלוּבִים אשר הָיוּ בְּעֶזְרָתֵךְ, נינוה, הם היו גם עוזרים לנא אמון בזמנה.
(י) גַּם הִיא לַגֹּלָה הָלְכָה בַשֶּׁבִי, כלומר, לא רק שגלו יושביה מארצם, אלא גם לא יכלו ללכת להיכן שירצו, אלא הלכו בשבי האויב, גַּם עֹלָלֶיהָ יְרֻטְּשׁוּ [-הוכו עד שאיבדו את צורתם] בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת, וְעַל נִכְבַּדֶּיהָ יַדּוּ גוֹרָל – הפילו גורל על נכבדי העיר, לקחתם לעבדים, וְכָל גְּדוֹלֶיהָ רֻתְּקוּ בַזִּקִּים – נאסרו באזיקים.
