ה וְאַף֙ כִּֽי־הַיַּ֣יִן בֹּגֵ֔ד גֶּ֥בֶר יָהִ֖יר וְלֹ֣א יִנְוֶ֑ה אֲשֶׁר֩ הִרְחִ֨יב כִּשְׁא֜וֹל נַפְשׁ֗וֹ וְה֤וּא כַמָּ֨וֶת֙ וְלֹ֣א יִשְׂבָּ֔ע וַיֶּֽאֱסֹ֤ף אֵלָיו֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם וַיִּקְבֹּ֥ץ אֵלָ֖יו כָּל־הָֽעַמִּֽים׃
֍ ֍ ֍
(ה) עתה מתנבא הנביא על מפלת בבל, אף שלא התגלה לו בנבואה באיזו שנה יארע הדבר, אך התגלה לו האופן שבו יקרה, והוא, שבזמן מלכות בלשאצר עשה משתה גדול שבו שתה יין מרובה, וציוה להביא לפניו את כלי המקדש, ושתו בו הוא ושריו ונשיו, ושבחו את אלוהיהם שחשבו שמכוחו נצחו את ישראל, ואז התגלתה לפניהם כמין יד שכתבה על הכותל דברים שלא הבינו, ודניאל ביאר להם שנכתב שם שמחמת חטא זה תחתך מלכותו ותנתן למדי ופרס, וכפי שאכן אירע באותו לילה. ועל כך מוסיף ואומר עתה, כי מלבד רוח הגאוה שעברה על בלשאצר [שעל כך נאמר לעיל (פ"א פי"א) 'אָז חָלַף רוּחַ וַיַּעֲבֹר וְאָשֵׁם'], וְאַף כִּי בנוסף לכך הַיַּיִן בֹּגֵד גֶּבֶר יָהִיר, כי היין הרב ששתה בגד בו והוציאו מדעתו, עד שמחמת כן הזיד לחלל את כלי המקדש, וְלֹא יִנְוֶה – ומחמת כן נענש מיד שלא ישאר עוד בנוהו ובהיכלו, כי עוד באותו לילה נהרג והושלך מנוהו, אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, כי בלשאצר הרחיב את תאוותו כמו ה'שאול', שהוא האבדון, שאינו שבע לעולם מלקבל מתים, וְהוּא כַמָּוֶת, וְלֹא יִשְׂבָּע, כי כשם שה'מוות' שולח כביכול את ה'שאול' להביא לו מתים רבים ואינו שבע מהם לעולם, כך נפשו הרחבה ותאוותו לשלוט בכל אומות העולם שילחה אותו להמית נפשות רבות ולהכרית עמים גדולים, ותאוותו זו לא תשבע לעולם, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם – ובכך גרם שיתאספו עליו כל הגויים להילחם בו, וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו את כָּל הָעַמִּים אשר כבש במלחמותיו, להתעורר ולמרוד בו ולצאת נגדו למלחמה.
