פרק ז א וַֽיְהִי֙ בִּשְׁנַ֣ת אַרְבַּ֔ע לְדָֽרְיָ֖וֶשׁ הַמֶּ֑לֶךְ הָיָ֨ה דְבַר־יְהוָ֜ה אֶל־זְכַרְיָ֗ה בְּאַרְבָּעָ֛ה לַחֹ֥דֶשׁ הַתְּשִׁעִ֖י בְּכִסְלֵֽו׃ ב וַיִּשְׁלַח֙ בֵּֽית־אֵ֔ל שַׂרְאֶ֕צֶר וְרֶ֥גֶם מֶ֖לֶךְ וַֽאֲנָשָׁ֑יו לְחַלּ֖וֹת אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃ ג לֵאמֹ֗ר אֶל־הַכֹּֽהֲנִים֙ אֲשֶׁר֙ לְבֵית־יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְאֶל־הַנְּבִיאִ֖ים לֵאמֹ֑ר הַֽאֶבְכֶּה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַֽחֲמִשִׁ֔י הִנָּזֵ֕ר כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי זֶ֖ה כַּמֶּ֥ה שָׁנִֽים׃
֍ ֍ ֍
פרק ז
(א) אחרי הנבואה שהתנבא זכריה בשנה השניה למלכות דריוש, לא התנבא שוב עד השנה הרביעית, וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ, הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה מחמת סיבה שתבואר להלן, בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי, בְּכִסְלֵו.
(ב) וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל – שלחו אל הכהנים שבבית המקדש, אנשים מפורסמים מבבל ששמם שַׂרְאֶצֶר, וְרֶגֶם מֶלֶךְ, וַאֲנָשָׁיו, לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה', שישפיע רוח קודשו על הנביאים.
(ג) ובקשתם היתה לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת, וְאֶל הַנְּבִיאִים, שיבקשו מה' שישיב להם תשובה על שאלתם, לֵאמֹר, הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, בצום תשעה באב, הִנָּזֵר – והאם אתנזר מאכילה ושתיה, לבקש בתפילה ובתחנונים על העתיד, כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים, מיום שנחרב בית המקדש הראשון, וכוונתם היתה שאם ישיב להם ה' שאין צורך לצום בתשעה באב, כל שכן שאין צורך לצום בעשרה בטבת ובשבעה עשר בתמוז, והתעוררו לשאול זאת בחודש כסליו, כדי שיידעו כיצד לנהוג בעשרה בטבת. וספיקם היה כיון שראו שכבוד הבית השני היה פחות מכבוד הבית הראשון בשבעה דברים, א. היו חסרים בו הדברים התלויים בהשראת השכינה, ב. היו עדיין תחת שעבוד מלכי פרס, ופחדו שיגרשום מארצם, ג. לא שבו כל הנידחים מארבע קצוות הארץ, ד. נתקללה האדמה, ולא חזרה לאיתנה הראשון, כפי שהיה קודם החורבן, ה. ראו שהם לבז וחרפה בעיני העמים, ו. ראו שהכותים החזיקו בחלק גדול מהארץ, וישראל היו מועטים, ז. ראו שאין מולך עליהם צאצא לבית דוד. [אמנם על צום גדליה לא היה להם ספק שאינם צריכים לצום, כיון שעיקר הצום היה מחמת שהתפזרה שארית ישראל מארצם, וכיון שעתה כבר חזרו מישראל כפי שהיו בזמן גדליה, הבינו שאין צורך להמשיך בצום זה].
