פרק ו א וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ ב ל֗וּ שָׁק֣וֹל יִשָּׁקֵ֣ל כַּעְשִׂ֑י וְ֝הַוָּתִ֗י בְּֽמֹאזְנַ֥יִם יִשְׂאוּ־יָֽחַד׃ ג כִּֽי־עַתָּ֗ה מֵח֣וֹל יַמִּ֣ים יִכְבָּ֑ד עַל־כֵּ֗֝ן דְּבָרַ֥י לָֽעוּ׃
֍ ֍ ֍
פרק ו
הקדמה למענה השני של איוב: איוב שב ומחזק את דעתו הראשונה, שהארץ נתונה ביד המזל ומערכת הכוכבים, ואין לאדם בחירה במעשיו, וממילא אין הבדל בין צדיק לרשע. וסותר את דברי אליפז התימני שרעת הצדיק היא זמנית, ומוכיח שהרעה הבאה עליו היא מוחלטת כי לא יתכן שיבריא ממחלתו. ואם אכן חטא עד שנגזר עליו המוות, מבקש שיוכיחו לו במה חטא. ועל מה שטען אליפז שמכך שהתלונן על יסוריו ניכר שלא עבד את ה' כראוי, משיב שתלונתו מועטה ביחס ליסוריו הגדולים. והמשיך וסתר את דברי אליפז שהצדיק מתייסר כדי לכפר על חטאיו, וטוען כנגדו שהדבר לא מסתבר, כיון שבאותו זמן שהוא מתייסר הוא מתבטל יותר מעבודת ה'. ועל מה שאמר אליפז שנודעו לו הדברים בנבואה, משיב איוב שאם אכן היתה זו נבואה אמיתית היה ראוי שתגיע אליו, ולכן לא האמין לדבריו.
(א) וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר.
(ב) לוּ – הלואי, שאם שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי [-כעסי] אשר התלוננתי על הנהגת ה', וְהַוָּתִי – ושברי וצערי מהיסורים המרובים הבאים עלי, זה כנגד זה בְּמֹאזְנַיִם, יִשְׂאוּ יָחַד – הלואי שהיו שניהם שוקלים בשווה, כי אז באמת הייתי מקבל את היסורים באהבה.
(ג) אבל אין הדבר כן, אלא אם היו שוקלים במאזנים את היסורים למול התלונות, כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד – הכף של היסורים תכבד מכף התלונות כפי שחול הים יכבד, כי התלונות הם כאין ואפס לעומת היסורים העצומים, עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ – לכן הרביתי בדברי תרעומת והתמרמרות, מחמת גודל היסורים.
