כג מִֽכָּל־מִ֭שְׁמָר נְצֹ֣ר לִבֶּ֑ךָ כִּֽי־מִ֝מֶּ֗נּוּ תּֽוֹצְא֥וֹת חַיִּֽים׃ כד הָסֵ֣ר מִ֭מְּךָ עִקְּשׁ֣וּת פֶּ֑ה וּלְז֥וּת שְׂ֝פָתַ֗יִם הַרְחֵ֥ק מִמֶּֽךָּ׃
֍ ֍ ֍
(כג) אף שראוי לאדם שגם כוונתו הפנימית וגם מעשיו החיצוניים יהיו ישרים ורצויים, אך מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ – השמירה העיקרית צריכה להיות על הלב, כלומר על הרצון והכוונה הפנימיים, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים – מהלב מושפעים החיים ותוצאותיהם, ולכן גם אם לפעמים צריך האדם לעשות מעשה הנראה כלפי חוץ כדבר רע, אין בכך חסרון, כל זמן שהלב והכוונה הם טובים.
(כד) אמנם, אף כאשר הכוונה טובה, צריך אתה להזהר שלא לעשות מעשים הנראים בעיני הבריות כמעשים רעים, ולכן הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה – תסיר מעליך כל מעשה של עקמימות, שמחמתו יהיה פה שידבר עליך ויאמר שעשית דבר שאינו ראוי, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם – ואפילו לעז קל של שפתיים [שהם חיצוניות ביחס לפה], על מעשה קל שניתן לפרשו כדבר רע, הַרְחֵק מִמֶּךָּ, על ידי שלא תעשה שום דבר שניתן לפרשו בדרך רעה, באופן שיהיו מעשיך החיצוניים גם הם מתוקנים בתכלית, עד שלא יוכלו לומר עליך רעה אפילו בדבר קל.
