ז וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם טַמְּא֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת וּמַלְא֧וּ אֶת־הַֽחֲצֵר֛וֹת חֲלָלִ֖ים צֵ֑אוּ וְיָֽצְא֖וּ וְהִכּ֥וּ בָעִֽיר׃ ח וַֽיְהִי֙ כְּהַכּוֹתָ֔ם וְנֵֽאשְׁאַ֖ר אָ֑נִי וָֽאֶפְּלָ֨ה עַל־פָּנַ֜י וָֽאֶזְעַ֗ק וָֽאֹמַר֙ אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה הֲמַשְׁחִ֣ית אַתָּ֗ה אֵ֚ת כָּל־שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בְּשָׁפְכְּךָ֥ אֶת־חֲמָֽתְךָ֖ עַל־יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ ט וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י עֲוֹ֨ן בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֤ל וִֽיהוּדָה֙ גָּדוֹל֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וַתִּמָּלֵ֤א הָאָ֨רֶץ֙ דָּמִ֔ים וְהָעִ֖יר מָלְאָ֣ה מֻטֶּ֑ה כִּ֣י אָֽמְר֗וּ עָזַ֤ב יְהוָה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ וְאֵ֥ין יְהוָ֖ה רֹאֶֽה׃ י וְגַ֨ם־אֲנִ֔י לֹֽא־תָח֥וֹס עֵינִ֖י וְלֹ֣א אֶחְמֹ֑ל דַּרְכָּ֖ם בְּרֹאשָׁ֥ם נָתָֽתִּי׃ יא וְהִנֵּ֞ה הָאִ֣ישׁ ׀ לְבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַקֶּ֨סֶת֙ בְּמָתְנָ֔יו מֵשִׁ֥יב דָּבָ֖ר לֵאמֹ֑ר עָשִׂ֕יתִי כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר צִוִּיתָֽנִי׃
֍ ֍ ֍
(ז) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם ה' טַמְּאוּ אֶת הַבַּיִת, וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים, ובכך יטמא בית המקדש, ואחר כך צֵאוּ להרוג גם את שאר האנשים שבעיר, וְיָצְאוּ וְהִכּוּ בָעִיר. והנמשל הוא שאחרי שהתחיל המרד סביבות בית המקדש, והרגו שם פקידי המלך את הזקנים והעם ומלאו את חצרות המקדש בחללים, משם יצאו אל כל העיר, והרגו איש את אחיו.
(ח) וַיְהִי כְּהַכּוֹתָם, וְנֵאשְׁאַר אָנִי – ראיתי כי נשארתי אני לבדי, כי לא היו עוד צדיקים הראויים להצלה [ותיבת 'נֵאשְׁאַר' מורכבת משתי מילים, 'נשאר' ו'אשאר', וכאילו אומר, התבוננתי לראות מי עוד נשאר, וראיתי שלא נשאר איש, ואשאר לבדי], וָאֶפְּלָה עַל פָּנַי וָאֶזְעַק, וָאֹמַר, אֲהָהּ ה' אֱלֹהִים, הֲמַשְׁחִית אַתָּה אֵת כָּל שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל, בְּשָׁפְכְּךָ אֶת חֲמָתְךָ עַל יְרוּשָׁלִָם – כיון שכוונתך לשפוך חמתך על העיר ירושלים, שתהיה לשריפת אש, ואם כן די בזה כדי לשכך את האף והחימה, בלי שיושחתו כל ישראל.
(ט) וַיֹּאמֶר אֵלַי, עֲוֹן בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה גָּדוֹל בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ דָּמִים ורציחה, וְהָעִיר מָלְאָה מֻטֶּה – הטיית משפט, כִּי הם מכחישים את ההשגחה ואָמְרוּ, עָזַב ה' אֶת הָאָרֶץ, וְאֵין ה' רֹאֶה.
(י) וְגַם אֲנִי אנהג עמם כך, כשם שהם לא מרחמים זה על זה, כך לֹא תָחוֹס עֵינִי, וְלֹא אֶחְמֹל, דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתָתִּי – נהגתי איתם במידתם, מידה כנגד מידה.
(יא) וְהִנֵּה בא הָאִישׁ לְבֻשׁ הַבַּדִּים, אֲשֶׁר הַקֶּסֶת בְּמָתְנָיו, לסייע לי ללמד זכות על ישראל, והוא מֵשִׁיב דָּבָר לה', לֵאמֹר, עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, להתוות לו על מצח הצדיקים, והנמשל הוא שירמיהו הנביא בא בתפילתו, והודיע שהוכיח את העם, ונמצאו בה צדיקים שקיבלו את תוכחתו, כי נמצאו שרים בבית המלך שהצילו אותו והאמינו לנבואתו.
