א וַיַּֽעֲמֹ֥ד שָׂטָ֖ן עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּ֨סֶת֙ אֶת־דָּוִ֔יד לִמְנ֖וֹת אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ ב וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֤יד אֶל־יוֹאָב֙ וְאֶל־שָׂרֵ֣י הָעָ֔ם לְכ֗וּ סִפְרוּ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל מִבְּאֵ֥ר שֶׁ֖בַע וְעַד־דָּ֑ן וְהָבִ֣יאוּ אֵלַ֔י וְאֵֽדְעָ֖ה אֶת־מִסְפָּרָֽם׃ ג וַיֹּ֣אמֶר יוֹאָ֗ב יוֹסֵף֩ יְהוָ֨ה עַל־עַמּ֤וֹ ׀ כָּהֵם֙ מֵאָ֣ה פְעָמִ֔ים הֲלֹא֙ אֲדֹנִ֣י הַמֶּ֔לֶךְ כֻּלָּ֥ם לַֽאדֹנִ֖י לַֽעֲבָדִ֑ים לָ֣מָּה יְבַקֵּ֥שׁ זֹאת֙ אֲדֹנִ֔י לָ֛מָּה יִֽהְיֶ֥ה לְאַשְׁמָ֖ה לְיִשְׂרָאֵֽל׃ ד וּדְבַר־הַמֶּ֖לֶךְ חָזַ֣ק עַל־יוֹאָ֑ב וַיֵּצֵ֣א יוֹאָ֗ב וַיִּתְהַלֵּךְ֙ בְּכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיָּבֹ֖א יְרֽוּשָׁלִָֽם׃ ה וַיִּתֵּ֥ן יוֹאָ֛ב אֶת־מִסְפַּ֥ר מִפְקַד־הָעָ֖ם אֶל־דָּוִ֑יד וַיְהִ֣י כָֽל־יִשְׂרָאֵ֡ל אֶ֣לֶף אֲלָפִים֩ וּמֵאָ֨ה אֶ֤לֶף אִישׁ֙ שֹׁ֣לֵֽף חֶ֔רֶב וִֽיהוּדָ֕ה אַרְבַּע֩ מֵא֨וֹת וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֥לֵֽף חָֽרֶב׃ ווְלֵוִי֙ וּבִנְיָמִ֔ן לֹ֥א פָקַ֖ד בְּתוֹכָ֑ם כִּֽי־נִתְעַ֥ב דְּבַר־הַמֶּ֖לֶךְ אֶת־יוֹאָֽב׃ ז וַיֵּ֨רַע֙ בְּעֵינֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה וַיַּ֖ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ ח וַיֹּ֤אמֶר דָּוִיד֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים חָטָ֣אתִֽי מְאֹ֔ד אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְעַתָּ֗ה הַֽעֲבֶר־נָא֙ אֶת־עֲו֣וֹן עַבְדְּךָ֔ כִּ֥י נִסְכַּ֖לְתִּי מְאֹֽד׃
֍ ֍ ֍
פרק כא
(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל, והיה זה עונש על כך שמרדו במלכות בית דוד ללכת אחרי שבע בן בכרי, וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, כי התחיל לחשוד בהם שלא יהיו נאמנים לו, ורצה למנותם ולדעת מספר אנשי כל שבט, כדי שיוכל ליטול מהם חיילים לצבא כפי רצונו, ולא יוכלו להשתמט ביום קרב. והיה ראוי שדוד בצדקותו לא יתפתה לעשות כן, שהרי אסרה התורה למנות את ישראל, אך בגלל חרון אף ה' שהיה על ישראל, לא העיר ה' את לב דוד להמנע מכך.
(ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם, לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל, מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן, וְהָבִיאוּאֵלַי את החשבון, וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם.
(ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב לדוד, יוֹסֵף יְהֹוָה עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים, והרי המנין מזיק לריבוי, כי אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, והֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים,ונאמנים למלכותו, ואם כן לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי, לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל.
(ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב לעשות כן, וַיֵּצֵא יוֹאָב, וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל, וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם.
(ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד, וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁשֹׁלֵף חֶרֶב, וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב.
(ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם, כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב. [אמנם בספר שמואל ב' (פרק כד פסוק ט) נאמר 'וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ, וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב, וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ', וביארו חז"ל שיואב השתמט מלמנות את שבט לוי, בטענה שתמיד לא ספרו אותם עִם ישראל, וכן לא ספר את שבט בנימין, בטענה שנהרגו מהם רבים במעשה פילגש בגבעה ואין ראוי שיתמעטו יותר. ואותם שני שבטים היו שלש מאות אלף, וזהו ההבדל במנין בין הכתוב כאן לבין הכתוב בספר שמואל. וההבדל במנין אנשי יהודה הוא כיון שבתוך ערי יהודה היו גרים גם לויים וגם מאנשי שבט בנימין, שנחלתם סמוכה ומעורבת עם שבט יהודה, ובספר שמואל לא הובא מניינם של שבט לוי ושבט בנימין בפני עצמם, והובא מנין שלשים אלף מהם שנספרו עם אנשי יהודה, ואילו כאן, שהובא גם מספר אנשי שבט לוי ושבט בנימין, גרעו את מספרם ממספר אנשי יהודה, וכאן מבואר המנין האמיתי של אנשי יהודה לבדם, שזהו ארבע מאות ושבעים אלף איש].
(ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה, שמנה דוד את ישראל, וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, שכבר התחילה מחלה לפקוד את העם.
(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים, חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶתעֲווֹן עַבְדְּךָ, כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד.
