(יא) וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֣ל אֶל־יִשַׁי֮ הֲתַ֣מּוּ הַנְּעָרִים֒ וַיֹּ֗אמֶר ע֚וֹד שָׁאַ֣ר הַקָּטָ֔ן וְהִנֵּ֥ה רֹעֶ֖ה בַּצֹּ֑אן וַיֹּ֨אמֶר שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יִשַׁי֙ שִׁלְחָ֣ה וְקָחֶ֔נּוּ כִּ֥י לֹֽא־נָסֹ֖ב עַד־בֹּא֥וֹ פֹֽה׃ (יב) וַיִּשְׁלַ֤ח וַיְבִיאֵ֨הוּ֙ וְה֣וּא אַדְמוֹנִ֔י עִם־יְפֵ֥ה עֵינַ֖יִם וְט֣וֹב רֹ֑אִי וַיֹּ֧אמֶר ה֛' ק֥וּם מְשָׁחֵ֖הוּ כִּי־זֶ֥ה הֽוּא׃ (יג) וַיִּקַּ֨ח שְׁמוּאֵ֜ל אֶת־קֶ֣רֶן הַשֶּׁ֗מֶן וַיִּמְשַׁ֣ח אֹתוֹ֮ בְּקֶ֣רֶב אֶחָיו֒ וַתִּצְלַ֤ח רֽוּחַ־ה֙' אֶל־דָּוִ֔ד מֵֽהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָמָ֑עְלָה וַיָּ֣קָם שְׁמוּאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ הָֽרָמָֽתָה׃
֍ ֍ ֍
(יא) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי, הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים – וכי יתכן שסיימת להעביר את כל בניך, והלא ה' אמר שהוא רואה בבניך מלך, ואין זה אחד מהבנים שהעברת לפני. וַיֹּאמֶר ישי, עוֹד שָׁאַר [-נשאר מעצמו] בני הַקָּטָן, וְהִנֵּה הוא רֹעֶה בַּצֹּאן ועסוק במלאכתו, ולכן לא בא. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי, שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ מעם הצאן לכאן, כִּי לֹא נָסֹב לאכול עַד בֹּאוֹ פֹה.
(יב) וַיִּשְׁלַח ישי וַיְבִיאֵהוּ, וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי, ובזה הוכיח ה' לשמואל כי האדם יראה לעינים, שהרי היות דוד אדמוני היווה סימן לכך שמטבעו הוא מוכן לשפוך דם, אלא שהיה גם יפה עינים וטוב רואי, שזהו סימן לכך שהוא אדם טוב וחכם, ואם היה שמואל מחליט לפי ראיית עיניו, היה פוסלו מהמלכות מחשש שישפוך דם בחינם, אך ה' ידע שדוד ישתמש בטבעו להלחם מלחמות ה' ולשפוך דם הרשעים, וַיֹּאמֶר ה' אל שמואל, קוּם מְשָׁחֵהוּ, כִּי זֶה הוּא הרצוי לפני להיות מלך על ישראל.
(יג) וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן, וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו [כיון שרצה שמואל שתיעשה משיחתו בפני עשרה, שהרי בכל מקום שיש עשרה מישראל יש השראת השכינה, ולכן עשה זאת בפני שבעת אחיו, ויחד עם ישי ושמואל ודוד, היו עשרה], וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה [-והלאה], וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה.
