ג אוּלָ֗ם אֲ֭נִי אֶל־שַׁדַּ֣י אֲדַבֵּ֑ר וְהוֹכֵ֖חַ אֶל־אֵ֣ל אֶחְפָּֽץ׃ ד וְֽאוּלָ֗ם אַתֶּ֥ם טֹֽפְלֵי־שָׁ֑קֶר רֹֽפְאֵ֖י אֱלִ֣ל כֻּלְּכֶֽם׃ ה מִֽי־יִ֭תֵּן הַֽחֲרֵ֣שׁ תַּֽחֲרִישׁ֑וּן וּתְהִ֖י לָכֶ֣ם לְחָכְמָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ג) מוסיף איוב ואומר לרעיו את ההבדל שיש ביניהם בויכוח זה, שאין זה מחמת שדעתו שונה מדעתם, אלא מחמת שיש חילוק ביניהם מה היא התכלית שהם רוצים להשיג בויכוח זה, ומה האמצעים לכך, אוּלָם ההבדל בינינו, כי אֲנִי, אֶל שַׁדַּי אֲדַבֵּר – רוצה אני להצדיק את הנהגת ה', ולהוכיח שלא יתכן לייחס לו שום עוול, וְהוֹכֵחַ אֶל אֵל אֶחְפָּץ – וכן אני חפץ להוכיח את אלוהותו, שמצד זה הוא יודע את כל מה שעתיד להיות, ואין ידיעתו משתנה מחמת בחירת בני האדם, אלא להיפך, מעשי האנשים הם מחמת ידיעתו.
(ד) וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר – תכלית דבריכם להצדיק את ההנהגה הנראית לכם אפילו בדברים שאתם יודעים שהם שקר, רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם – בדבריכם לא 'ריפאתם' את קושיותיי על הסתירה בין ידיעת ה' לבין בחירתו של האדם, אלא יצרתם בדבריכם 'אליל' שאינו קיים במציאות, כיון שייחסתם לה' דברים הסותרים זה את זה, וסותרים את מציאותו, כי לפי דבריכם אף שהוא יודע את כל הפרטים העתידים להיות, מכל מקום יש בחירה ביד האדם, והרי דבר זה אינו שייך במציאות.
(ה) וכיון שכל תשובתכם לשאלתי היא שאכן שכל האדם אינו יכול להשיג את הדבר, מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן – הלוואי והייתם שותקים, וּתְהִי לָכֶם שתיקתכם נחשבת לְחָכְמָה, כי החכם שאינו יודע תשובה לדבר, שותק ואינו מתווכח.
