וזה היה דרך למודו בקדש מעודו, הן בתורה והן בדרכי ה' הישרים שהיה מורה, הניח כבוד עצמו, ובחר לו ללמד באשר ייטב להם לאחריני, אשר כקטן כגדול ישמעון. בכל רובי תורותיו אשר זכה וזכה את הרבים, לא הניח ידו מלהגיד לבני עירו אחר תפלת השחר פרשה מסדרא דשבוע יום יום.
וכל הנכנסין לבית המדרש, יצאו מלא דבר, כאשר כל אחד קלט לפי דרכו. אוהבי הפשט קלטו עומק פשוטו במקרא, ודורשי הרשומים דרוש דרשו ממה שלקחה אזנם, מה שנזרקה מפיו מדי דברו בקצרה. וכל השומעים שמחו במתק שפתיו אשר ברור מללו, כקורא הפרשה לפני תנוקות של בית רבן.
וכל כך היתה מצוה זו חביבה בעיניו, שהניח כל דבריו בקדש, והוה רהיט לבי מדרשא בעוד שכל הצבור מתפללין, וקטן וגדול שם הוא, וחדותא שלימתא הוה חדי מינה, באמרו, שלאגמורי דבר הצריך תלמוד – לאו כולי עלמא גמירי. וזאת התורה – כל אפיין שוין באבנתא, ומטיב לכולם. ועלץ לבו בזה. (הקדמה לנפש החיים)
